החלטה בתיק רע"פ 7605/12

           לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסקי דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (ע"פ 8939-02-12 וע"פ 37086-02-12, כבוד השופטים א' הלמן, א' קולה, ו-ע' עיילבוני) מיום 13.3.2012 ומיום 16.10.2012 (בהתאמה)).

           נגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בנצרת בגין הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, חבלה במזיד ברכב, נהיגה ברכב מנועי ללא רישיון ושיבוש מהלכי משפט. על פי עובדות כתב האישום, ביום 23.7.2008 לפנות בוקר הגיע המבקש למחסום שהוצב בכביש 90, לא שעה להוראות השוטרים לעצור והמשיך בנסיעה מהירה. לאחר מרדף משטרתי, נעצר הרכב לבסוף לאחר שהתנגש במדרכה. לאחר שנעצרה ניידת משטרה מאחורי הרכב, נסע המבקש לאחור והתנגש בניידת המשטרה. לאחר מכן החל בהמלטות רגלית מהמקום. לאחר שנתפס הציע לשוטר לתקן את הניידת בתמורה לאי הגשת תלונה, ומשלא נענה, גידף את השוטר. בשלב זה התברר שפג תוקפו של רישיון הנהיגה שלו בשנת 1999, והוא פסול מלנהוג על פי החלטת משרד הרישוי.

           לאחר שמיעת כלל העדים, לרבות המבקש, קיבל בית משפט השלום את גרסת המשיבה להתרחשות האירועים. משכך, הרשיע את המבקש בעבירות של חבלה במזיד לרכב והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו. לצד זאת, זיכה בית המשפט את המבקש מעבירת שיבוש הליכי משפט, וקבע כי לא הוכח מעבר לספק סביר שהמבקש התכוון להציע לשוטרים טובת הנאה כדי שלא יעמידוהו לדין. לעניין עבירת נהיגה ברכב מנועי ללא רישיון, בחן בית המשפט את טענת המבקש כי רשאי היה לנהוג עם רישיון נהיגה בריטי בתוקף. בית המשפט קבע כממצא עובדתי על יסוד עדותו של המבקש עצמו כי הוא שהה למעלה משנה בישראל טרם האירוע, ומשכך, לא היה רשאי לנהוג ללא רישיון נהיגה ישראלי תקף. משכך הרשיע בית המשפט את המבקש גם בעבירה זו.

           במסגרת הדיון בגזר הדין, התחשב בית המשפט בחומרת העבירה ובעברו הפלילי של המבקש. לקולה התחשב בית המשפט בתסקיר שירות המבחן, שהמליץ לתת את הבכורה לשיקולי השיקום ולהימנע ממאסר בפועל. משכך, גזר בית המשפט על המבקש 12 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא כי לא יעבור במשך שלוש שנים עבירה של אלימות כלפי שוטר או עובד ציבור, שישה חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שלא יעבור במשך שלוש שנים עבירה כלפי עובד ציבור שאין עמה אלימת וכל עבירת אלימות שלא כלפי עובד ציבור, קנס בסכום של 5,000 ש"ח וצו מבחן לתקופה של 24 חודשים.

           על פסק הדין הגישו שני הצדדים ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת. בתוך כך, השיג המבקש הן על הכרעת הדין הן על חומרת גזר הדין. המשיבה השיגה על קולת גזר הדין בלבד.

           בית המשפט המחוזי דחה בפסק דינו מיום 13.3.2012את ערעור על המבקש על הכרעת הדין. בתוך כך, קבע כי כל טענותיו של המבקש ביחס לעבירת החבלה במזיד לרכב ולעבירת ההפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו הן טענות ביחס לממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום, שאינן מקימות עילה להתערבותה של ערכאת הערעור. באשר לעבירת הנהיגה ללא רישיון תקף, קבע בית המשפט כי לא התקיימו תנאי סעיף 567א לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (המאפשר לנהג לנהוג תוך החזקת רישיון זר בלבד) (להלן: תקנות התעבורה). זאת, מאחר שאף אם היה בית המשפט מניח לטובת המבקש כי כניסתו האחרונה לישראל הייתה בתקופה של פחות משנה לפני האירוע, הרי שאין מחלוקת כי לא נעדר למעלה משנה רצופה מהארץ בטרם כניסתו האחרונה, ומשכך, אינו עומד בתנאי הסעיף. על כן דחה בית המשפט את הערעור אף במישור זה.

           לעניין גזר הדין, לאחר שעיין בתסקיר שירות מבחן מעודכן, קבע בית המשפט המחוזי כי יש מקום לקבל את ערעור המשיבה ולהחמיר בעונש שהוטל על המבקש. בתוך כך, עמד בית המשפט על שיתוף הפעולה החלקי של המבקש עם גורמי בריאות הנפש מטעם שירות המבחן. בהמשך לכך, עמד בית המשפט על כך שהועלו חשדות נגד המבקש לביצוע עבירות אלימות נוספות, אשר הובילו את שירות המבחן להמליץ על הפקעת צו המבחן במסגרת הערעור. על בסיס זה, קבע בית המשפט כי בהעדר אופציה טיפולית אין מנוס מהחמרת הענישה. בהקשר זה עמד בית המשפט על כך שהמבקש נמנע מלהתייצב בפני הממונה על עבודות השירות. משכך, גזר בית המשפט המחוזי על המבקש עונש מאסר בפועל של ארבעה חודשים בניכוי ימי מעצרו, והותיר את יתר רכיבי גזר הדין על כנם.

           מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. בד בבד עם הגשת הבקשה הגיש המבקש בקשת לעיכוב ביצוע גזר הדין וזו התקבלה על ידי השופט א' שוהם ביום 22.10.2012.

           לבקשת רשות הערעור שלושה ראשים מרכזיים. ראשית, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שנתן משקל של ממש לעמדת שירות המבחן, השגויה לגישתו. שנית, מעלה המבקש שורה ארוכה של טיעונים שעניינם זכותו ליומו בבית המשפט. במסגרת זאת, טוען המבקש כי נפל פגם בהליך שכן אחד משופטי ההרכב הוחלף במהלכו. עוד טוען המבקש כי נפל פגם בכך שפסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן מבלי שניתנה לו הזדמנות להגיב לעמדתו של הממונה של עבודות השירות. כן טוען המבקש כי מתן פסק הדין בדרך של שימוע שלא בהרכב השופטים המקורי. עוד מוסיף המבקש ומעלה היפותזות שונות באשר לאפשרות שמטעמים פסולים החליף בית המשפט את פרוטוקול הדיון (המדובר בפרוטוקול הדיון שלאחר השימוע) וכדומה. ראשה השלישי של הבקשה הוא בטענת המבקש כי היה מקום לזכותו מעבירת הנהיגה ברכב ללא רישיון, נוכח תקנה 567א לתקנות התעבורה.

           במענה, טוענת המשיבה כי לגישתה יש לדחות את הבקשה, שכן אינה מעלה סוגיה כללית החורגת מעניינו הפרטני. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי לא נפל פגם בהרשעת המבקש, משזו התבססה על עדותו של המבקש עצמו, ואינה מעוררת קושי באשר לפרשנות תקנה 567א לתקנות התעבורה. בהמשך לכך, טוענת המשיבה כי אין ממש בטענות המבקש באשר לפגיעה בזכויותיו הדיוניות, כי לא היה על בית המשפט המחוזי לאפשר לו להשיב לעמדת הממונה על עבודות השירות וכי לא נפל פגם באופן החתימה על פסק הדין. בהקשר זה ציינה המשיבה כי בקשה על בסיס טענות אלו שהוגשה לבית המשפט המחוזי נדחתה. לבסוף טוענת המשיבה כי העונש שהוטל על המבקש מידתי וראוי.

           לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, בתשובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

           הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). בעניינו, אין ההליך מגלה כל עילה לבחינתו מחדש בערכאה זו.

           בפתח הדברים, יצוין כי די היה בכך שלבקשה לא צורפה ההחלטה של בית המשפט המחוזי הדוחה את הבקשה לביטול פסק דין כדי להצדיק את דחייתה.

           מכל מקום, כאמור, אף שהמבקש מנסה להציג את טענותיו בנוגע להרשעתו ככלליות, הרי שמדובר בטענות עובדתיות במובהק, הנוגעות לשאלת מועדי יציאתו וכניסתו מהארץ, אשר אינן מצדיקות את קבלת הבקשה.

           באשר לטענות הדיונית של המבקש, מוטב היה לו אילו לא היו מועלות כלל. העיון בהליך בפני בית המשפט המחוזי מעלה כי לא נפל בו כל פסול.

           לבסוף, לא מצאתי כי יש הצדקה לקבל את הבקשה בכל הנוגע לעונש שנגזר על המבקש. הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית. זאת, בפרט מקום בו ההחמרה בענישה נבעה עקב חוסר שיתוף הפעולה של המבקש עצמו עם שירות המבחן כמו גם הממונה על עבודות השירות.

           נוכח כל האמור, הבקשה נדחית. החלטת השופט א' שהם לעיכוב ביצוע העונש מיום 22.10.2012 מבוטלת. המבקש יתייצב ביום א', 17.2.2013, בבית המשפט המחוזי בנצרת לתחילת ריצוי עונשו.

           ניתנה היום, ‏י"ב בשבט התשע"ג (‏23.1.2013).